בריחות המוניות של דגי סלמון מכלובים

דגי סלמון בורחים מכלובי התעשייה בקביעות במספרים גדולים. כישוריהם הגנטיים והנרכשים לשרוד בטבע נמוכים משמעותית ביחס לדגי סלמון הבר, אבל הם מתחרים איתם על משאבים, ומעבירים אליהם מחלות וטפילים. במקומות רבים מספר הנמלטים כבר כפול מזה של דגי סלמון הבר. ממשלת נורבגיה סבורה שההימלטויות ההמוניות של דגי הסלמון מכלובי התעשייה הם האיום המשמעותי ביותר על הישרדות דגי הסלמון בטבע

דגי סלמון נמלטים מכלובי התעשייה בקביעות במספרים גדולים. הגורמים העיקריים הם: טעות אנוש, חורים ברשת, טורפים, סערות, התנגשות כלי שיט, שקיעת הרשת מתחת למים, ופירצה בכיסוי הכלוב. בישראל הנושא מוכר מאז הבריחות ההמוניות של דגי דניס מכלובי פיטום במפרץ אילת שגרמו לנזקים חמורים. הכלובים הוצאו ממי המפרץ על פי החלטת ממשלה בשנת 2008 - אך הם הספיקו להפיץ לדגי הבר נגיפים וטפילים הממשיכים לגרום תמותות המוניות עד היום בים סוף.

משום קרבתם של כלובי הדגים לסביבה של סלמוני הבר, הם מהווים איום ישיר על אוכלוסייה הבר: הדבקה בטפילים ומחלות, תחרות גוברת על מזון, והתרבות כלאיים שמובילה להפחתת כושר הישרדות הדור הבא בטבע. בשל הידלדלות מספר דגי הסלמון בטבע - אוכלוסיית הדגים הבורחים משתווה לעתים לאוכלוסיית הבר.

בנורבגיה, שבה פועלת תעשיית הסלמון הגדולה ביותר, נמלטים מדי שנה כחצי מיליון דגי סלמון וטרוטה, ולעתים הרבה יותר; נתונים אלה פורסמו בעקבות בריחת 490,000 דגים באירוע בודד בשנת 2005. בדוח של תעשיית הסלמון הסקוטית  משנת 2016 דווח על 311,496 דגי סלמון שנמלטו

החברות הרב-לאומיות ששולטות בתעשייה הנורבגית והסקוטית, הכניסו את הסלמון האטלנטי לחוף המערבי של קנדה, שם מהווה דג סלמון זה מין זר. ההתרחבות לקנדה (וכן לצ'ילה) באה בעקבות החמרת החקיקה הסביבתית בנורבגיה. לפי נתוני התעשייה – שיש לשער שהם חלקיים – 1.4 מיליון דגי סלמון אטלנטי ברחו מהכלובים שלחוף האוקיינוס השקט בין 1987 ל-2002. בקולומביה הבריטית זוהה הדג הזר ב-80 נחלים, והוא נמצא במרחק מאות ואפילו אלפי קילומטרים מכלובי הדגים.

לפי דו"ח Food & Water Watch, באזור צפון האוקיינוס האטלנטי, למשל, מוערך מספר דגי הסלמון המשתחררים מכלובים בכ-2 מיליון בכל שנה – כמות שווה לאוכלוסייה הטבעית שלהם באזור. בצ'ילה השתחררו בסוף 2008 כ-700,000 דגי סלמון וטרוטה במהלך יום אחד בלבד. הדו"ח מביע חשש מפני סכנה חדשה הנשקפת כיום מבריחה של דגים שעברו הנדסה גנטית.

פרדריק ווריסקי מהתאחדות הסלמון האטלנטי, תיאר את בריחת הסלמון מהכלובים בחוף האטלנטי של קנדה. לדבריו, בשנים מסוימות היה מספר הנמלטים גדול פי 10 מאוכלוסיית הבר, שקרובה להכחדה במקומות רבים:

"אם הם הזדווגו בינם לבין עצמם, הם עלולים למלא בדגים מחוות-דגים את בית-הגידול למתבגרים שיש בנחלים אלה, ולקחת שטחי גידול מאוכלוסיות הבר, המדוכאות באופן נואש. אם הם יצרו בני-כלאיים עם דגי בר, הצאצאים שנולדו כתוצאה מכך עלולים להכיל מספיק רקע גנטי של דגי חוות עד כדי חוסר התאמה ניכר להישרדות בטבע."

הסלמון המבוית אינו חסר אונים בטבע, כי עדיין לא עבר ברירה מלאכותית אינטנסיבית לגדילה מואצת בדומה לחיות משק יבשתיות. אולם די בברירה המלאכותית שכבר נעשתה כדי לפגוע בכישורי ההישרדות של הסלמון. שני מחקרי מעבדה על ההבדלים בין התנהגות דגי הבר לדגים המבויתים, מצביעים על נטייה של הדגים המבויתים לעסוק יותר באכילה ולברוח פחות מטורפים.

דגי הסלמון הנמלטים מן הכלובים לא רק מתאימים פחות מבחינה גנטית לשרידה בטבע - אלא גם מבחינת כישוריהם הנלמדים ואף בשל התפתחותם המוחית הלא תקינה בכלובים. מוח, בדומה לשרירים, צריך "להתאמן" ו"לתרגל" הרבה משימות כדי להתפתח באופן נורמלי. דגים שנולדים לתעשיית הסלמון לא זוכים לפתח רבים מהחושים והיכולות של דגי סלמון בטבע, ממציאת מזון ועד ניווט, בשל הסביבה המלאכותית הקטנה, הצפופה והסטטית בה הם כלואים. קיבתם של דגי סלמון מתים שבקעו במדגרה והגיעו לטבע (לעתים גם במכוון, במסגרת תוכניות השבה לטבע) מתגלה לעתים קרובות כריקה או מלאה באבנים הדומות לכופתיות המזון המלאכותי שהוגש לדגיגים במדגרות. קבוצת חוקרים אמנם הצליחה ללמד דגיגי סלמון שבקעו במדגרות למצוא מזון בטבע באמצעות סרטוני וידאו (!) אבל תהליך הלימוד איננו מעשי לביצוע בקנה מידה גדול.

בספטמבר 2010 אישר מִנהל התרופות והמזון האמריקאי שיווק של דגי סלמון שהוחדרו להם גנים של דגי פוטית, במטרה להביא אותם לייצור מוגבר של הורמון גדילה, המאפשר להאיץ את קצב גדילתם פי 2 ויותר משיעורו הטבעי

אחד הפתרונות שננקטו כדי להתמודד עם חלק מנזקי הבריחות הוא "ייצור" של דגים טריפולאידים - בעלי סט עודף של כרומוזומים (שלושה כרומוזמים במקום שניים). עיוות גנטי זה לא מאפשר להם להעמיד צאצאים עם דגי הבר, ובכך אמור לבטל את אחד מגורמי הסיכון בבריחות (לא את התחרות על מזון או את הפצת המחלות והטפילים); אך הוא מעורר בעיות חמורות חדשות, בין היתר בנוגע לבריאות הסלמונים ורווחתם. מתברר שסלמונים טריפלואידים נוטים לסבול מעיוותים בעמוד השדרה, מרגישות מוגברת למחלות ולשינויי טמפרטורה וכן משיעורי תמותה גבוהים יותר.

לא פעם מתועדים גם דגי בר שנקלעו אל תוך הכלובים. זה רק ביטוי קיצוני לתופעה השכיחה בהרבה של דגי בר שנמשכים לכלובים בשל מזון שלא מספיק להיאכל ונופל דרך חורי הרשת. מחקר בנורבגיה מצא שלא פחות מ-17 מיני דגים נמשכים לכלובי הסלמון, והופכים למפיצים של הטפילים ומחוללי המחלות שבכלובים. מינים אלה ואחרים (שאינם דגים - יונקים ועופות) צפויים להיפגע באופן לא מכוון מהטפילים, המחלות והזיהום הנפלטים מהכלובים - ולעתים להיהרג ישירות על ידי ציידי התעשייה.

מקורות להרחבה