fbpx Skip to content

בריחות המוניות של דגי סלמון מכלובים

סלמונים נמלטים מכלובי התעשייה בקביעות במספרים גדולים. הגורמים העיקריים הם: טעות אנוש, חורים ברשת, טורפים, סערות, התנגשות כלי שיט, שקיעת הרשת מתחת למים, ופירצה בכיסוי הכלוב. בישראל הנושא מוכר מאז הבריחות ההמוניות של דגי דניס למפרץ אילת שגרמו לנזקים חמורים עד שהוצאו משם כלובי הפיטום המסחריים על פי החלטת ממשלה ב-2008.

משום קרבתם של כלובי הדגים לסביבה של סלמוני הבר, הם מהווים איום ישיר על אוכלוסייה הבר: הדבקה בטפילים ומחלות, תחרות גוברת על מזון, והתרבות שמובילה להפחתת כושר הישרדות הדור הבא בטבע.

בנורבגיה, שבה פועלת תעשיית הסלמון הגדולה ביותר, נמלטים מדי שנה כחצי מיליון דגי סלמון וטרוטה, ולעתים הרבה יותר; נתונים אלה פורסמו בעקבות בריחת 490,000 דגים באירוע בודד בשנת 2005. בדוח של תעשיית הסלמון הסקוטית  משנת 2016 דווח על 311,496 דגי סלמון שנמלטו

החברות הרב-לאומיות ששולטות בתעשייה הנורבגית והסקוטית, הכניסו את הסלמון האטלנטי לחוף המערבי של קנדה, שם מהווה דג סלמון מין זר. ההתרחבות לקנדה (וכן לצ'ילה) באה בעקבות החמרת החקיקה הסביבתית בנורבגיה. לפי נתוני התעשייה – שיש לשער שהם חלקיים – 1.4 מיליון דגי סלמון אטלנטי ברחו מהכלובים שלחוף האוקיינוס השקט בין 1987 ל-2002. בקולומביה הבריטית זוהה הדג הזר ב-80 נחלים, והוא נמצא במרחק מאות ואפילו אלפי קילומטרים מכלובי הדגים.

לפי דו"ח Food & Water Watch, באזור צפון האוקיינוס האטלנטי, למשל, מוערך מספר דגי הסלמון המשתחררים מכלובים בכ-2 מיליון בכל שנה – כמות שווה לאוכלוסייה הטבעית שלהם באזור. בצ'ילה השתחררו בסוף 2008 כ-700,000 דגי סלמון וטרוטה במהלך יום אחד בלבד. הדו"ח מביע חשש מפני סכנה חדשה הנשקפת כיום מבריחה של דגים שעברו הנדסה גנטית.

פרדריק ווריסקי מהתאחדות הסלמון האטלנטי, תיאר את בריחת הסלמון מהכלובים בחוף האטלנטי של קנדה. לדבריו, בשנים מסוימות היה מספר הנמלטים גדול פי 10 מאוכלוסיית הבר, שקרובה להכחדה במקומות רבים:

"אם הם הזדווגו בינם לבין עצמם, הם עלולים למלא בדגים מחוות-דגים את בית-הגידול למתבגרים שיש בנחלים אלה, ולקחת שטחי גידול מאוכלוסיות הבר, המדוכאות באופן נואש. אם הם יצרו בני-כלאיים עם דגי בר, הצאצאים שנולדו כתוצאה מכך עלולים להכיל מספיק רקע גנטי של דגי חוות עד כדי חוסר התאמה ניכר להישרדות בטבע."

הסלמון המבוית אינו חסר אונים בטבע, כי עדיין לא עבר ברירה מלאכותית אינטנסיבית לגדילה מואצת בדומה לחיות משק יבשתיות. אולם די בברירה המלאכותית שכבר נעשתה כדי לפגוע בכישורי ההישרדות של הסלמון. שני מחקרי מעבדה על ההבדלים בין התנהגות דגי הבר לדגים המבויתים, מצביעים על נטייה של הדגים המבויתים לעסוק יותר באכילה ולברוח פחות מטורפים. בספטמבר 2010 אישר מִנהל התרופות והמזון האמריקאי שיווק של דגי סלמון שהוחדרו להם גנים של דגי פוטית, במטרה להביא אותם לייצור מוגבר של הורמון גדילה, המאפשר להאיץ את קצב גדילתם פי 2 ויותר משיעורו הטבעי

פתרון עיקרי שננקט כדי להתמודד עם חלק מנזקי הבריחות  הוא "ייצור" של דגים טריפולאידים - בעלי סט עודף של כרומוזומים (שלושה כרומוזמים במקום שניים). הדבר לא מאפשר להם להעמיד צאצאים עם דגי הבר, ובכך אמור לבטל את אחד מגורמי הסיכון בבריחות. הדבר מעורר בעיות חדשות, בין היתר בנוגע לבריאות הסלמונים ורווחתם. מתברר שסלמונים טריפלואידים נוטים לסבול מעיוותים בעמוד השדרה, מרגישות מוגברת למחלות ולשינויי טמפרטורה וכן משיעורי תמותה גבוהים יותר.

לא פעם מתועדים גם דגי בר שנקלעו אל תוך הכלובים. זה רק ביטוי קיצוני לתופעה השכיחה בהרבה של דגי בר שנמשכים לכלובים בשל מזון שלא מספיק להיאכל ונופל דרך חורי הרשת. מחקר בנורבגיה מצא שלא פחות מ-17 מיני דגים נמשכים לכלובי הסלמון, והופכים למפיצים של הטפילים ומחוללי המחלות שבכלובים. מינים אלה ואחרים (שאינם דגים - יונקים ועופות) צפויים להיפגע באופן לא מכוון מהטפילים, המחלות והזיהום הנפלטים מהכלובים - ולעתים להיהרג ישירות על ידי ציידי התעשייה.

דג סלמון - כל מה שצריך לדעת