fbpx Skip to content

טפילים ודגי הסלמון

טפילים, המתרבים במספרים עצומים בכלובי הסלמון הצפופים, הפכו לאחת הבעיות המרכזיות איתן מתמודדת התעשייה. בשנת 2015 הושקעו רק בנורבגיה 430 מיליון יורו במאבק בטפילי הסלמון. העמידות הגוברת לטיפולי ההדברה הפכה את הטיפולים לאגרסיביים יותר (ומזהמים יותר את הים והדגים) ומחייבת שילוב אמצעים נוספים, המעוררים בתורם מגוון בעיות חדשות. הטפילים גורמים גם סבל רב לדגי הסלמון בכלובים - ומתפשטים מהם אל דגי הבר. טפילים מכלובי סלמון והמחלות הנישאות עמן מהתעשייה לטבע הפכו לגורם תמותה משמעותי של סלמוני בר באזורים רבים.

כיני סלמון1

טפילים ימיים בטבע נמצאים לרוב בהיקף מצומצם, כי התפשטותם מרוסנת על ידי טורפים, שהורגים לרוב פרטים חלשים, ומעלימים אותם ואת הטפילים שלהם יחד. אבל במכלאות הרשת הצפופות והמוגנות מפני טורפים של תעשיית הסלמון, יכולים טפילים להתרבות ללא הפרעה. תעשיית הסלמון השקיעה במאבק בטפילים בעשור שבין 2007 ל-2016 סכומי כסף עצומים: כ-305 מיליון יורו בשנה בממוצע. המאבק בטפילים מהווה הוצאה הולכת וגדלה בחקלאות דג הסלמון, הוצאה שהגיעה ל-430 מיליון יורו בנורווגיה בלבד בשנת 2015, לא כולל עלוית תמותת הדגים ממתקפות הכינים. בשנת 2015 ירד ברחבי העולם ייצור הסלמון בכ-9%, בעיקר בשל התפרצויות חריפות של כיני-ים בסקוטלנד ובנורווגיה. עם השנים פיתחו רוב זני הטפילים עמידות לטיפולי ההדברה, שהפכו בתגובה לאגרסיביים יותר ויותר.

בין היתר, כיום נהוג בתעשייה הסקוטית לעטוף למשך טיפולי ההדברה את הכלובים ביריעות ברזנט אטומות המונעות תחלופת מים ומכונות "חצאיות טפילים". הדבר מאפשר "להשרות את הדגים" בריכוזים גבוהים במיוחד של קוטלי החרקים. יעילות הטיפולים הללו שנויה במחלוקת, אך העלות הסביבתית שלהם גבוהה מאוד למרות ה"חצאיות" (שמוסרות ממילא בתוך זמן קצר) והם גורמים סבל רב לדגים (במיוחד מחסור חריף בחמצן)

מתקפות הטפילים גורמות לדגי הסלמון סבל רב, והם משקיעים מאמצים רבים בניסיונות להיפטר מהם, כמיטב יכולתם. מחקר שנערך ביוני 2018 מצא שדגי סלמון קופצים מחוץ למים (גם) כדי להיפטר מטפילים. החוקרים מצאו שבממוצע, סלמונים בכלוב ימי לא מכוסה, שיכלו לקפוץ מחוץ למים, היו נגועים ב-22% פחות "כיני ים" מאשר סלמונים בכלוב מכוסה שלא יכלו לקפוץ מחוץ למים. אך הם גם מצאו שהסלמונים נאלצים להשקיע בכך מאמצים עצומים: סלמון צעיר עלול להזדקק ליותר מ-50 קפיצות כדי להיפטר מכינה אחת.

ביוני ובאוגוסט 2018 פרסמה ממשלת סקוטלנד, לאחר מאבק ממושך, מסמכים רבים מביקורות שערכה הממשלה בחוות כלובי סלמונים במהלך 2015. הממשלה דחתה לבסוף את כל איומי תעשיית הסלמון - ושחררה לציבור מאות דוחות ביקורת ממשלתיים שחושפים את פרצופה המחריד של התעשייה. תעשיית הסלמון טענה שחשיפת הדוחות (בהתאם לחוק חופש המידע) תוביל לפגיעה חמורה במוניטין שלה - וברור מדוע.

בתמונות הנכללות בדוחות נראים הדגים שנלקחו לבדיקה מהכלובים במצב מזעזע: פצעים פתוחים בראשם ממתקפות טפילים, פטריות מכסות את גופם, רבים מהדגים מעוותים, סובלים ממחלות זימים, חסרי עיניים, ועוד. המסמכים מגלים שדגי הסלמון סובלים ממספר רב של מחלות כתוצאה מהצפיפות והזוהמה בה הם חיים. הם גם סובלים מפצעים פתוחים כתוצאה מהשפשוף בכלובים, ולעתים אפילו מקניבליזם שנגרם מהתנאים המעיקים. הם גם נגועים בכמויות מבהילות של טפילים, שמתרבים ומשגשגים בכלובים למרות כל חומרי ההדברה שנשפכים למים. מעל 9 מיליון דגי סלמון מתים כל שנה בכלובי התעשייה הסקוטית עוד לפני שהם מספיקים להישלח לשיווק. מהדוחות נראה שרבים מהם מתים כשהם מפסיקים לאכול ("אנורקסיה" - תופעה שמחקר מדעי על תעשיית הסלמון הנורבגית הגדיר כביטוי ל"דיכאון חמור").

הפצת טפילים לדגי בר

הטפילים המתרבים בכלובי התעשייה לא נותרים רק בהם. מכיוון שהכלובים שקועים במי הים ומסתמכים על תחלופה תמידית שלהם - חוות כלובי סלמון צפופות נוטות להפוך למפיצות של טפילים ובמיוחד של סרטנים טפיליים זעירים (L. salmonis) המכונים "כיני ים". "כיני" L. salmonis נישאות עם המים או על גבי דגים נמלטים אל מחוץ לכלובים ומדביקות גם את סלמון הבר (ודגים נוספים, כגון זהבונים). בשפכי נהרות בהם קיימים כלובי סלמון נתפסים דגי בר שעל גופם מאות טפילים שמקורם בכלובי הדגים, ותמותות המוניות כתוצאה מכך הפכו לתופעה שכיחה. העברת הטפילים זוהתה כבר במאמרים מדעיים משנות ה-90' וה-2000'.

דג סלמון בוגר מצליח לרוב לשרוד את המתקפה, אבל שיעורי השרידה בקרב דגיגי סלמון צעירים הם נמוכים מאוד. בחוף המערבי של קנדה מגיעה באזורים רבים תמותת הדגיגים מכיני ים שמקורן בכלובים ל-80% בממוצע. גם באזורים אחרים תמותת דגיגי הסלמון מטפילי הכלובים נעה בין 9 ל-95 אחוזים.

ניצול דגים כ"נקאים" בתעשיית הסלמון

ב-15 השנים האחרונות הורחב לאין שיעור השימוש שעושה חקלאות דגי הסלמון בדגים "נקאים" (ממספר מינים) על מנת לרסן את התרבות הטפילים בכלובים, שנזקיהם גברו ויעילות חומרי ההדברה נגדם פחתה. מאז שנת 2008 במיוחד גדל הביקוש ל"נקאים" עבור תעשיית הסלמון בכלובים בצורה תלולה. ב-2015 הגיע הביקוש לדגי נקאי בתעשייה הנורווגית לבדה ל-26 מיליון דגים בשנה. ב-2020 צפויה תעשיית הסלמון העולמית לצרוך 50 מיליון דגים כ"נקאים".

מחיר דגי הנקאי עולה גם הוא עם הביקוש: כיום נמכר "דג פיקה" (Lumpfish, ר' להלן) יחיד בכ-2 יורו, ודג נקאי ממשפחת השפתוניים - בכ-2.5 יורו. התעשייה מנסה להציג זאת כהדברה ביולוגית ידידותית לסביבה ובעלת פוטנציאל לשיפור רווחת דגי הסלמון בכלובים. אולם חטיפת דגי הנקאי מהטבע, "ייצורם" התעשייתי, והכנסת מיני דגים נוספים לכלובים הצפופים של תעשיית הסלמון מעוררת שורה של בעיות חדשות וחמורות לתעשייה, לסביבה ולדגים.

ניצול דגי הנקאי בתעשיית הסלמון החל לפני כ-30 שנה בנורבגיה, אז נוצלו דגי נקאי מובהקים (כלומר כאלה שניזונים רק מ"ניקוי" טפילים) ממשפחת השפתוניים (דגי הנקאי המוכרים ביותר). אולם דגים אלה הם דגים שחיים באזורים טרופיים, ובקווי הרוחב הגבוהים בהם חי ומגודל הסלמון - הם מתו או הפסיקו לאכול בחורף. גם הזמן הרב שנדרש להם להגיע לבגרות היווה מחסום לשימוש מסחרי המוני בהם.

הביקוש לדגים כ"נקאים" בכלובי הסלמון החל לזנק במהירות עם תחילת השימוש במין אחר: הדג הצפון-אטלנטי (Lumpfish (Cyclopterus lumpus ממשפחת הדביקוניים (להלן נתייחס אליו בכינויו, "דג פיקה").

בשנת 2010 צרכה חקלאות הסלמון העולמית רק אלפים בודדים של דגי פיקה; ב-2016 כבר הגיעה כמותם למעל 30 מיליון. כיום ממליצה התעשייה לכלוא דג פיקה אחד על כל 25 דגי סלמון בכלובים, לריסון מספר הטפילים.

אספקת דגי הנקאי (מכל המינים) עדיין מסתמכת לחלוטין על חטיפת דגי בר מהטבע: כל "דגי הנקאי" בתעשייה או הוריהם - נחטפו מהטבע. דגי נקאי חיוניים לקיומם של בעלי חיים רבים עמם הם חיים בסימביוזה, ומחקרים הראו שהרחקתם מביאה לצמצום חד במגוון הביולוגי. דגי פיקה נמצאו כמין המצוי בפגיעות גבוהה. צניחה משמעותית באוכלוסיות המין הזה בקנדה ובאיסלנד בעשורים האחרונים מעוררת חשש שהמין כבר סובל מדיג-יתר.

דג הפיקה משנה את צבעו בגמישות לצרכים שונים ובראשם הסוואה וחיזור. לרוב תואם צבע גופו את צבעי הסביבה ומספק הסוואה. הזכרים צבעוניים יותר מאשר נקבות, והופכים לכתומים-אדומים בתקופת החיזור. זכרי דג הפיקה דואגים במסירות להגן על הביצים המופרות ולספק להן חמצן (באמצעות נפנוף עדין של הסנפירים) במשך חודש עד חודשיים עד בקיעתן. כשהדגיגים בוקעים, זכר הפיקה רזה ותשוש בצורה קיצונית כי לא אכל במשך כל תקופת הדגירה. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 3 שנים ויכולים לשרוד בבר עד גיל 7-8.

תעשיית "דגי הנקאי" (על השלוחות הרבות שפיתחה במהירות: לכידה, הפריה, הדגרה, תרופות, מחקרים, חיסונים, הזנה, ברירה מלאכותית...) יצרה שורה ארוכה של בעיות חדשות, ובראשן העברה של מחוללי מחלות בין מיני הדגים. זיהוי המחלות נמצא עוד בראשיתו, והן מטופלות בעיקר באמצעות אנטיביוטיקה. פטריות מכמה מינים נוטות במיוחד לתקוף דגי פיקה בשבי (כ-45% מהתמותה במדגרות הפיקה בסקוטלנד) ומגבירות את התמריץ לשימוש לא חוקי בפורמלין. גם דגי הסלמון החלו להדביק את הנקאים (משתי המשפחות) במחלות זימים הגורמות לתמותה המונית של דגי הנקאי בבריטניה ונורווגיה, ומאז 2012 - כבר במדגרות בבהן הם בוקעים (אליהן התפשטו המחלות). הטיפול הנהוג, בעזרת מי חמצן, גורם לדגים סבל רב - וכן רגישות מוגברת למחלות אחרות.

הנקאים נוטים לסבול מאותן בעיות כמו דגי הסלמון (צפיפות, זיהום, מחסור בחמצן, וכו') אבל גם מגורמי מצוקה ייחודיים; למשל, רעב. דגי פיקה לא יכולים להתקיים על טפילים בלבד, והם נאלצים להתחרות עם דגי הסלמון החזקים מהם על הגישה לכופתיות המזון. כשליש מדגי הפיקה מתים מרעב בשבועות הראשונים לאחר הכנסתם לכלובי הסלמון. בנוסף, אף על פי שבטבע נפוצות סיטואציות בהן דגים רודפים אחרי נקאי שנשך את המוקוס שלהם - מעולם לא נצפה בטבע דג הורג נקאי. בכלובי הסלמון הורגים הסלמונים לעיתים את דגי הנקאי הכלואים עמם. מנגד, גם "נקאים" בכלובים גורמים נזקים חמורים לדגי הסלמון שלא נצפו כמותם בטבע, כולל נזקים לעיניים ופציעות שהובילו לדימום עד מוות. ה"נקאים" גם מגלים תוקפנות רבה גם זה כלפי זה בכלובים, עד כדי קניבליזם, והם עצמם סובלים מעומס טפילים קיצוני שמונע מהם לעיתים קרובות לתפקד כ"נקאים".

רוב דגיגי הנקאים מתים במדגרות, וגם מבין אלה שמגיעים לכלובי הסלמון, מעטים מאוד, אם בכלל, שורדים לאורך מחזור פיטום שלם. הטיפול הידני בהם (למשל להזרקת חיסונים) גורם להם רמות סטרס גבוהות וממושכות במיוחד, שמגבירות את פגיעותם למחלות, שלאחר מכן מועברות גם לדגי הסלמון.

כינה על דג1
דג סלמון - כל מה שצריך לדעת