טפילים ודגי הסלמון

טפילים, המתרבים במספרים עצומים בכלובי הסלמון הצפופים, הפכו לאחת הבעיות המרכזיות איתן מתמודדת התעשייה. בשנת 2018 הושקעו רק בנורבגיה 500 מיליון יורו במאבק בטפילי הסלמון. העמידות הגוברת לטיפולי ההדברה הפכה את הטיפולים לאגרסיביים יותר (ומזהמים יותר את הים והדגים) ומחייבת שילוב אמצעים נוספים, המעוררים בתורם מגוון בעיות חדשות. הטפילים גורמים גם סבל רב לדגי הסלמון בכלובים - ומתפשטים מהם אל דגי הבר. טפילים מכלובי סלמון והמחלות הנישאות עמן מהתעשייה לטבע הפכו לגורם תמותה משמעותי של סלמוני בר באזורים רבים.

כיני סלמון1

כלובי סלמון הם מדגרות טפילים

טפילים ימיים בטבע נמצאים לרוב בהיקף מצומצם, כי התפשטותם מרוסנת על ידי טורפים, שהורגים לרוב פרטים חלשים, ומעלימים אותם ואת הטפילים שלהם יחד. אבל במכלאות הרשת הצפופות והמוגנות מפני טורפים של תעשיית הסלמון, יכולים טפילים להתרבות ללא הפרעה. תעשיית הסלמון השקיעה במאבק בטפילים בעשור שבין 2007 ל-2016 סכומי כסף עצומים: כ-305 מיליון יורו בשנה בממוצע. המאבק בטפילים מהווה הוצאה הולכת וגדלה בחקלאות דג הסלמון, הוצאה שהגיעה ל-500 מיליון יורו בנורווגיה בלבד בשנת 2018, לא כולל עלוית תמותת הדגים ממתקפות הכינים. עם השנים פיתחו רוב זני הטפילים עמידות לטיפולי ההדברה, שהפכו בתגובה לאגרסיביים יותר ויותר.

בין היתר, כיום נהוג בתעשייה לעטוף למשך טיפולי ההדברה את הכלובים ביריעות ברזנט אטומות המונעות תחלופת מים ומכונות "חצאיות טפילים". הדבר מאפשר "להשרות את הדגים" בריכוזים גבוהים במיוחד של קוטלי החרקים. יעילות הטיפולים הללו שנויה במחלוקת, אך העלות הסביבתית שלהם גבוהה מאוד למרות ה"חצאיות" (שמוסרות ממילא בתוך זמן קצר) והם גורמים סבל רב לדגים, ובמיוחד מחסור חריף בחמצן.

מתקפות הטפילים גורמות לדגי הסלמון סבל רב, והדגים משקיעים מאמצים עצומים בניסיונות להיפטר מהם ולהקל על הכאב, כמיטב יכולתם. מחקר שנערך ביוני 2018 מצא שדגי סלמון קופצים מחוץ למים (גם) כדי להיפטר מטפילים. החוקרים מצאו שבממוצע, סלמונים בכלוב ימי לא מכוסה, שיכלו לקפוץ מחוץ למים, היו נגועים ב-22% פחות "כיני ים" מאשר סלמונים בכלוב מכוסה שלא יכלו לקפוץ מחוץ למים. אך הם גם מצאו שהסלמונים נאלצים להשקיע בכך מאמצים עצומים: סלמון צעיר עלול להזדקק ליותר מ-50 קפיצות כדי להיפטר מכינה אחת.

ביוני ובאוגוסט 2018 פרסמה ממשלת סקוטלנד, לאחר מאבק ממושך, מסמכים רבים מביקורות שערכה הממשלה בחוות כלובי סלמונים במהלך 2015. הממשלה דחתה לבסוף את כל איומי תעשיית הסלמון - ושחררה לציבור מאות דוחות ביקורת ממשלתיים שחושפים את פרצופה המחריד של התעשייה. תעשיית הסלמון טענה שחשיפת הדוחות (בהתאם לחוק חופש המידע) תוביל לפגיעה חמורה במוניטין שלה - וברור מדוע.

בתמונות הנכללות בדוחות נראים הדגים שנלקחו לבדיקה מהכלובים במצב מזעזע: פצעים פתוחים בראשם ממתקפות טפילים, פטריות מכסות את גופם, רבים מהדגים מעוותים, סובלים ממחלות זימים, חסרי עיניים, ועוד. המסמכים מגלים שדגי הסלמון סובלים ממספר רב של מחלות כתוצאה מהצפיפות והזוהמה בה הם חיים. הם גם סובלים מפצעים פתוחים כתוצאה מהשפשוף בכלובים, ולעתים אפילו מקניבליזם שנגרם מהתנאים המעיקים. הם גם נגועים בכמויות מבהילות של טפילים, שמתרבים ומשגשגים בכלובים למרות כל חומרי ההדברה שנשפכים למים. מעל 9 מיליון דגי סלמון מתים כל שנה בכלובי התעשייה הסקוטית עוד לפני שהם מספיקים להישלח לשיווק. מהדוחות נראה שרבים מהם מתים כשהם מפסיקים לאכול ("אנורקסיה" - תופעה שמחקר מדעי על תעשיית הסלמון הנורבגית הגדיר כביטוי ל"דיכאון חמור").

טפילים מכלובי הסלמון מחסלים את דגי בר

הטפילים המתרבים בכלובי התעשייה לא נותרים רק בהם. מכיוון שהכלובים שקועים במי הים ומסתמכים על תחלופה תמידית שלהם - חוות כלובי סלמון צפופות נוטות להפוך למפיצות של טפילים המכונים "כיני ים" ומשתייכים למעשה למגוון מינים טפיליים, שהנפוצים בהם הם סוג של סרטנים טפיליים זעירים (L. salmonis). "כיני הים" נישאות עם המים או על גבי דגים נמלטים אל מחוץ לכלובים ומדביקות גם את סלמון הבר (ודגים נוספים, כגון זהבונים). נקבה ממוצעת של כיני ים מהמין הנפוץ ביותר מטילה כ-22 אלף ביצים בחייה הקצרים בכלובים. הביצים מתפזרות ונסחפות ב"עננים" הרחק מן הכלובים עם זרמי המים - ומדביקים דגי בר וחיות בר אחרות.

בשפכי נהרות בהם קיימים כלובי סלמון נתפסים דגי בר שעל גופם מאות טפילים שמקורם בכלובי הדגים, ותמותות המוניות כתוצאה מכך הפכו לתופעה שכיחה. היא זוהתב כבר בשנות ה-90' אך התעצמה בשנים האחרונות, עם גדילת התעשייה.

דג סלמון בוגר מצליח לרוב לשרוד את המתקפה, אבל שיעורי השרידה בקרב דגיגי סלמון צעירים הם נמוכים מאוד. בחוף המערבי של קנדה מגיעה באזורים רבים תמותת הדגיגים מכיני ים שמקורן בכלובים ל-80% בממוצע. גם באזורים אחרים תמותת דגיגי הסלמון מטפילי הכלובים נעה בין 9 ל-95 אחוזים.

ניצול דגים כ"נקאים" בתעשיית הסלמון

50 מיליון נקאים מתים בשנה בכלובי הסלמון הנורבגייםב-15 השנים האחרונות הורחב לאין שיעור השימוש שעושה חקלאות דגי הסלמון בדגים (ממספר מינים) כ"נקאים" על מנת לצמצם את התרבות הטפילים בכלובים, שנזקיהם גברו, ויעילות חומרי ההדברה נגדם פחתה. מאז שנת 2008 גדל הביקוש ל"נקאים" עבור תעשיית הסלמון בכלובים בצורה תלולה. בפברואר 2020 פרסמה הרשות לבטיחות מזון בנורבגיה דו"ח על הבעיות הקשות הכרוכות בניצול דגי הנקאי, ובו נחשף שמספר דגי הנקאי שמתים מדי שנה בכלובי תעשיית הסלמון הנורבגית מגיע כבר ל-50 מיליון בשנה. 150 אלף בכל יום!

התעשייה מנסה להציג את האסון הזה בתור "הדברה ביולוגית ידידותית לסביבה" ובעלת פוטנציאל לשיפור רווחת דגי הסלמון בכלובים. אולם חטיפת דגי הנקאי מהטבע, הדגרת ביציהם התעשייתית, והכנסת מיני דגים נוספים לכלובים הצפופים והמזוהמים של תעשיית הסלמון מעוררת שורה של בעיות חדשות וחמורות לתעשייה, לסביבה ולדגים.

ניצול דגי הנקאי בתעשיית הסלמון החל לפני כ-30 שנה בנורבגיה, אז נוצלו דגי נקאי מובהקים (כלומר כאלה שניזונים רק מ"ניקוי" טפילים) ממשפחת השפתוניים (משפחת דגי הנקאי המוכרת ביותר). אולם דגים אלה הם דגים שחיים באזורים חמימים יחסית, ובקווי הרוחב הגבוהים בהם חי ומגודל הסלמון - הם מתו או הפסיקו לאכול בחורף.

הביקוש לדגים כ"נקאים" בכלובי הסלמון החל לזנק במהירות עם תחילת השימוש במין אחר: הדג הצפון-אטלנטי (Lumpfish (Cyclopterus lumpus, גּוּשׁוֹן, ממשפחת הדביקוניים.

בשנת 2010 צרכה חקלאות הסלמון העולמית רק אלפים בודדים של גּוּשׁוֹנים; ב-2016 כבר הגיעה כמותם למעל 30 מיליון. כיום ממליצה התעשייה לכלוא גּוּשׁוֹן אחד על כל 25 דגי סלמון בכלובים, לריסון מספר הטפילים.

אספקת הדגים המנוצלים כ"נקאים" (מכל המינים) עדיין מסתמכת לחלוטין על חטיפת דגי בר מהטבע: כל "דגי הנקאי" בתעשייה נחטפו מהטבע או הודגרו מלאכותית מביצים שנחטפו מהטבע. דגים אוכלי טפילים חיוניים לקיומם של בעלי חיים רבים שבסביבתם הם חיים, ומחקרים הראו שהרחקתם מביאה לצמצום חד במגוון הביולוגי - להיעלמות של 50%-75% מהמינים באזור! מיליוני דגי נקאי נחטפים מביתם ומתחנות הניקוי שלהם, והיעלמם גוזר סבל ומוות אטי על יצורים ומינים רבים אחרים. גּוּשׁוֹנים נמצאו כמין המצוי בפגיעות גבוהה. צניחה משמעותית באוכלוסיות המין הזה בקנדה ובאיסלנד בעשורים האחרונים מעוררת חשש שהמין כבר סבל מדיג-יתר עוד לפני שהחלה תעשיית הסלמון לחמוד את שירותיו.

הגּוּשׁוֹן משנה את צבעו בגמישות לצרכים שונים ובראשם הסוואה וחיזור. לרוב תואם צבע גופו את צבעי הסביבה ומספק הסוואה מצוינת. הזכרים צבעוניים יותר מאשר נקבות, דבר שגרם לחוקרים לסווג אותם בטעות כשני מינים שונים עד לפני שנים ספורות! הזכרים הופכים לכתומים-אדומים בתקופת החיזור, ומקדישים מאמצים רבים לבניית קן שירשים את הנקבות. לאחר הפריית הביצים  בקן, זכרי הגּוּשׁוֹנים דואגים במסירות להגן על הביצים המופרות ולספק להן חמצן (באמצעות נפנוף עדין ומתמיד של הסנפירים) במשך חודש עד חודשיים. כשהדגיגים בוקעים, הגושונים האבות רזים ותשושים בצורה קיצונית כי לא אכלו במשך כל תקופת הדגירה. הדגיגים יגיעו לבגרות מינית בגיל 3 שנים ויחיו בטבע עד גיל 8. 

תעשיית "דגי הנקאי" (על השלוחות הרבות שפיתחה במהירות: לכידה, הפריה, הדגרה, תרופות, מחקרים, חיסונים, הזנה, ברירה מלאכותית...) יצרה שורה ארוכה של בעיות חדשות, ובראשן העברה של מחלות בין מיני הדגים. זיהוי המחלות נמצא עוד בראשיתו, והן מטופלות בעיקר באמצעות אנטיביוטיקה. פטריות מכמה מינים נוטות במיוחד לתקוף גּוּשׁוֹנים בשבי (כ-45% מהתמותה במדגרות הגושונים בסקוטלנד) ומגבירות את התמריץ לשימוש לא חוקי בפורמלין. גם דגי הסלמון החלו להדביק את הנקאים (משתי המשפחות) במחלות זימים הגורמות לתמותה המונית, ומאז 2012 - כבר במדגרות בהן הם בוקעים, אליהן התפשטו המחלות. הטיפול הנהוג, בעזרת מי חמצן, גורם לדגים סבל רב - וכן רגישות מוגברת למחלות אחרות.

הנקאים נוטים לסבול מאותן בעיות כמו דגי הסלמון (צפיפות, זיהום, מחסור בחמצן, וכו') אבל גם מגורמי מצוקה ייחודיים, בשל הצרכים השונים של שני המינים; למשל, רעב. גּוּשׁוֹנים לא יכולים להתקיים על טפילים בלבד, והם נאלצים להתחרות עם דגי הסלמון החזקים מהם על הגישה לכופתיות המזון. כשליש מהגּוּשׁוֹנים מתים מרעב בשבועות הראשונים לאחר הכנסתם לכלובי הסלמון. הגושונים גם חסרים שלפוחית שחייה, כך שהם חייבים לשחות ללא הפסקה בהיעדר משטח להיצמד אליו, כפי שיש להם בבית גידולם הטבעי. גושונים רבים מתים מתשישות. בנוסף, אף על פי שבטבע נפוצות סיטואציות בהן דגים רודפים אחרי נקאי שנשך את המוקוס שלהם - מעולם לא נצפה בטבע דג הורג נקאי. בכלובי הסלמון הורגים הסלמונים לעיתים את דגי הנקאי הכלואים עמם. מנגד, גם "נקאים" בכלובים גורמים נזקים חמורים לדגי הסלמון שלא נצפו כמותם בטבע, כולל נזקים לעיניים ופציעות שהובילו לדימום עד מוות. ה"נקאים" גם מגלים תוקפנות רבה גם זה כלפי זה בכלובים, עד כדי קניבליזם, והם עצמם סובלים מעומס טפילים קיצוני שמונע מהם לעיתים קרובות לתפקד כ"נקאים".

רוב דגיגי הנקאים מתים במדגרות, וגם מבין אלה שמגיעים לכלובי הסלמון, מעטים מאוד, אם בכלל, שורדים לאורך מחזור פיטום שלם. הטיפול הידני בהם (למשל להזרקת חיסונים) גורם להם רמות סטרס גבוהות וממושכות במיוחד, שמגבירות את פגיעותם למחלות, שלאחר מכן מועברות גם לדגי הסלמון.

סקירת דוח רווחת נקאים נורבגידו"ח הרשות לבטיחות מזון בנורבגיה על ניצול דגי הנקאי בתעשיית הסלמון סוקר את מעט הספרות הקיימת בנושא יעילות דגי הנקאי בכלובי הסלמון המסחריים וקובע כי אין ראיות חזקות להצדקת השימוש בהם מבחינה כלכלית, ולכן גם אתית. "שיפור רווחת דגי הנקאי עשויה להפוך אותם לאוכלי כינים טובים יותר, אבל היא הכרחית לחלוטין כדי שניתן יהיה להגן על השימוש בהם הן מבחינה חוקית והן מבחינה מוסרית". אחד ממחברי הדו"ח סיכם: "המצב הנוכחי לא יכול להימשך. לתעשייה יש עבודה רצינית לעשות והיא צריכה לתעד שיפורים בפועל אם היא רוצה להמשיך להשתמש בדגי נקאי בעתיד".

בינתיים בכלובי הסלמון המזוהמים ועתירי הטפילים, ה"שיפורים" לא נראים אפילו באופק.

מקורות להרחבה

מתוך הדו"ח Going Viral, ינואר 2020